רפול - כפי שהיכרתיו
ברפול נתקלתי לראשונה, כשסיימתי את בה"ד 1 וחזרתי לחטיבה 35 כקצין. רפול, כמפקד החטיבה, וקצין השלישות החטיבתי, רקחו תרגיל מלוכלך. הם רצו שכקצינים, נחתום עוד שנה קבע. ועל מנת ללחוץ ולשכנע אותנו לכך, הודיעו לנו קציני הסיירת המסיימים את בה"ד 1 , שמי מאיתנו שיתחייב לחתום עוד שנה קבע, יחזור לסיירת בעדיפות ראשונה. מי שלא יחתום, לא יחזור.
זה הרגיז אותי. עבורי, זו היתה סחיטה, רמאות ומשחק מלוכלך. מלכתחילה, כשהוצע לי ללכת לקורס קצינים, סרבתי. העדפתי להשאר ביחידה כחייל, מאשר ליטול את הסיכון, שלאחר קורס קצינים, יציבו אותי במקום אחר. רק לאחר התערבות של מפקד היחידה דאז, שהבטיח לי בהן צדק שלו, שאחזור ליחידה בביטחון מלא, נעתרתי והלכתי לקורס. עכשיו, פתאום שונו חוקי המשחק.
סירבתי לחתום והודעתי לקצין השלישות, שלא אעבור לשום יחידה אחרת שאוצב אליה, ולא חשוב לי מה יהיה המחיר. ואני חוזר לחטיבה ומצטרף לקורס קומנדו חטיבתי, שנועד לקציני החטיבה המסיימים את בה"ד 1 , אם הם יסכימו לכך או לא.
ביום הראשון של הקורס, היתה הרצאת פתיחה של רפול. לאחר ההרצאה, ביקשתי לדבר איתו. שוחחנו, תוך כדי הליכה. הסברתי לו את עמדתי. אמרתי לו, שעניין זה הובטח לי, אחרת לא הייתי הולך מלכתחילה לקורס קצינים. יכול להיות, שממילא לאחר תום השרות אחתום. אך כרגע, בשום אופן לא אחתום, כי זוהי סחיטה ורמאות. רפול השתכנע מנחישותי ועמדתי, ואישר את חזרתי לסיירת, ללא חתימה.
כמח"ט, רפול יזם ודחף לכמה שיותר פעולות מבצעיות. זו היתה תקופה שקטה יחסית, אולם הוא האמין ובצדק, שפעולה מבצעית אמיתית אחת, קטנה ככל שתהיה, שווה לחייל יותר מאלף שעות אימונים. אנחנו בסיירת היינו המבצעים הראשונים של מדיניות זו ועד מהרה, התרוצצנו בכל גבולות הארץ, בחיפוש אחר אקשן אמיתי.
רפול לא היה מפקד של חפ"קים. הוא היה קודם כל חייל, ובכל פעולה שרק אפשר, התייצב איתנו בחוד ובמקומות הקדמיים ביותר. התרשמתי מאד ממקצועיותו וחיילותו. אנחנו בסיירת, היינו מאד מקצוענים, ובכל הנוגע לחיילות טובה, היינו הטובים ביותר בחטיבה, ואולי אף בצה"ל כולו. קצינים גבוהים, בד"כ לא יכלו ללמד ולחדש לנו דבר בחיילות. לא כך היו הדברים עם רפול. הוא שלט בפרטים הקטנים ביותר, ומנסיונו הקרבי שלף והעלה רעיונות וחידושים שאפילו אנו, עם כל הידע והנסיון שלנו לא חשבנו עליהם.
זוכרני פעולה שמטרתה היתה לחסל את הטרקטורים שחפרו את מוביל המים הסורי ברמת הגולן. התפקיד הוטל על הטנקים, שהיו צריכים לבצע זאת בירי של כינון ישיר מרחוק ותפקידנו אנו היה להוות את הפתיון, שיגרה את הסורים לפתוח באש, אשר תשמש תירוץ לטנקים להגיב ולבצע את המוטל עליהם. זחל"מ שלנו ובו המ"פ ונהג, ירד כפתיון ממשמר-הירדן לעבר גשר בנות-יעקב, מה שהיה אז חציית קו אדום לגבי הסורים, והם אמורים היו לירות עליו.
אנחנו התמקמנו בעמדה במשמר-הירדן לחיפוי על הזחל"מ, והצטרף אלינו רפול. עם ירידתו של הזחל"מ בכביש, ראינו את הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים ונכנסים לכוננות ירי. ואז רפול הבריק ברעיון חדשני שלא חשבנו עליו. מולנו היו שני טנקים סוריים קרובים. רפול הציב שניים מאיתנו עם משקפות, כל אחד מהם צפה על לוע התותח של אחד הטנקים. הוראתו היתה שברגע שהצופה רואה רשף יוצא מלוע התותח הוא מתכופף מיידית וכשאנו רואים אותו מתכופף גם אנחנו מתכופפים מיד. וכך יש סיכוי טוב שאם פגז הטנק ייפגע בעמדה, אנחנו לא ניפגע והפיצוץ יעבור מעלינו. זה מרווח של שניה בלבד בין הרשף בלוע לפגיעה בעמדה , אבל זה מספיק לכולנו להתכופף ולהינצל. זה היה רעיון וחידוש שאפילו אנו לא ידענוהו ולא חשבנו עליו.
רפול רצה חיילים וקצינים שמחפשים מלחמות וששים לקרב אמיתי. ואם היית כזה, הוא נתן לך את כל התמיכה וכל הגיבוי. זוכרני פעולה לילית אחת כזו, שבה הוטל על מחלקתי לחפות ולנטרל מוצב פילבוקס קטן דרומית לקלקיליה.
בפעולה לילית קודמת, שביצענו חודש לפני כן במוצב פילבוקס דומה צפונית לקלקיליה, חדרנו לתעלות המוצב, הנשק היה מכוון, ראינו את הירדנים רצים לתוך הפילבוקס, אולם לא אושר לנו לפתוח באש. הפעם החיילים השביעו אותי שאעשה משהו שנירה.
הוראות התדריך היו שמותר לנו לירות רק אם יורים עלינו. התקדמנו בתוך פרדס, הגענו לפאתי המוצב, היתה שם גדר תייל מכוסה צמחייה. התקדמנו עד אליה והיינו כעשרים מטר מהפילבוקס. שלחתי את כל המחלקה אחורה לפרדס ונשארתי ליד הגדר, רק עם המקלענים והבזוקאים. תפסנו עמדות, כוונתי והראיתי לכולם להיכן לירות. אבל מצד הירדנים שקט. פיצוצים באזור, יריות בגיזרה, אבל אצלנו שקט. התרוממתי , זרקתי כמה אבנים על הפילבוקס, אבל השקט נמשך. לבסוף, למזלנו נשמעו שתיים שלוש יריות בכיוון שלנו. החלטתי שזהו זה ופתחנו באש מכל הכלים. אח"כ ביצעתי נסיגה מדורגת לאחור לפרדס תחת חיפוי של חלק מהכלים והצטרפנו לחבורה שם.
האש נמשכה כמה דקות, לא היתה כל תגובה מצידם אבל רבין בחפ"ק הפיקוד רתח. הייתי הסג"מ היחידי שפיקד שם על כח, כל השאר היו ממפקדי פלוגות ומעלה. ורבין אמר, הילד הזה עוד יביא לי הרוגים. הוא התקשר אלי , אולם הקשר לא היה לידי אלא בפרדס, וכך היו כמה דקות סוערות מאד. אח"כ, בתחקיר לאחר הפעולה, הציל אותי מפקד של כח אחר שדיווח כי שמע כמה יריות בכיוון שלי.
למחרת היה סיכום של הפעולה אצל אלוף הפיקוד. המ"פ לקח אותי לשם, למרות שהייתי סג"מ ולשם באו רק מרס"ן ומעלה. לבסוף לא ניתן לי להכנס לפגישה, השתתפו בה רק מפקדי יחידות. מפקדי סיפר לי שאלוף הפיקוד תקף אותי קשות, אולם הוא ורפול הגנו עלי בחום.
לאחר מכן, רפול לא הסתפק בכך, ועל מנת לתת דוגמה לכל החטיבה איזה קצינים הוא רוצה, הוא שלח כתב של עיתון החטיבה שיראיין אותי והוא פירסם עלי כתבה בעיתון זה וכן צילום גדול שלי יוצא לפעולה בשער העיתון.
פעם נוספת שכבנו בתצפית לילה מול הירדנים ובמשקפת א"א גילינו אור אינפרה-אדום אצל הירדנים. דווחנו על כך והסתבר שזה היה חידוש מודיעיני. עד אז לא היה ידוע שהירדנים משתמשים באמצעי תאורה כזה. למחרת , מיד רפול לקח אותי בפייפר שהוא הטיס לתצפית על האזור.
כשסיימתי את השירות, הציע לי רפול לחתום קבע ולשרת כמ"פ באחד הגדודים. היתה אז כאמור תקופה שקטה יחסית, לא נראו מלחמות באופק. ואני רציתי להיות דייג כמו אבי, לכן דחיתי את הצעתו. מי יודע, לו הייתי מקבלה יכול להיות שחיי (או מותי), היו נראים אחרת.
רפול לא היה דברן גדול ולא חכמולוג. הוא היה איש מעשה, חייל אמיתי ותחושות הבטן שלו, נסיונו, דבקותו באמת והתיצבותו תמיד במקום שבו הוא ייקבע יותר מכל את גורל הקרב, בלי לחשוב אפילו שניה אחת על עורו הוא, היוו דוגמה חיה וסמל למפקדי צה"ל כולם.
הדוגמה הטובה ביותר היתה במלחמת ששת הימים. כל מפקדי החטיבות דאגו לעצמם למחלקה של משמר מח"ט, גדוד חוד מקדימה ועוד שאר דברים שמלמדים בבתי"ס למפקדים בצה"ל.
רפול ראה את הדברים אחרת. היתה לו חטיבה של חבר'ה טובים, אולם חסרי כל נסיון קרבי. החטיבה היתה צריכה לפרוץ לעזה ולהגיע לכמה שיותר עימותים עם הצבא המצרי כשהמטרה היתה שבכל העימותים, תהיה ידה של החטיבה על העליונה. היה זמן מספיק של כמה שבועות לתדריכים, לתכנון וללימוד מודיעיני של הגיזרה והיעדים, עד לפרטים הקטנים ביותר. אולם הקרב הצפוי, אמור היה להיות מערכה של הרבה קרבות נקודתיים, שבהם החטיבה צריכה להיות כמה שיותר תוקפנית וכמה שיותר שועטת לעימות עד אחרון החיילים בה. זו אמורה היתה להיות מלחמת הכל בכל.
ניהול מלמעלה של הקרב כמעט ולא יכל לתרום כלום להצלחתו. כאן העיקר היה רוח לחימה של היחידות והיחידים, תוקפנות, חתירה למגע ונצחון בעשרות רבות של קרבות פנים אל פנים קטנים. לכן רפול, מתוך תחושת בטן בריאה, עזב את החפ"ק המסודר ונכנס כתותחן לטנק הראשון שעמד בראש החטיבה. הוא ידע שדוגמתו האישית במקרה זה תתרום את התרומה הגדולה ביותר לרוח הקרב של כל חייל בחטיבה לא מנוסה זו. וכך הסיכוי הטוב ביותר שהוא יביא לכך שכל יחיד ויחיד יילחם כמשוגע.
הוא נפצע קשה, בנס נשאר בחיים, אולם החטיבה הצליחה במשימתה מעל ומעבר. החיילים והמפקדים נלחמו כמטורפים. זו היתה החלטה אמיצה, נכונה, רק לפי תחושות הבטן, כלל לא לפי מה שלומדים בבתיה"ס של צה"ל. המפקד היחיד בצה"ל שיכל ליטול החלטה כזו היה רפול. הוא כמעט שילם על כך בחייו. אבל החטיבה עשתה מעל ומעבר למצופה ממנה. יכולת ראייה זו, של להציב עצמו במקום הנכון ביותר אפילו הוא המסוכן ביותר, היתה נר לרגליו כל חייו.
זוכרני, כשהיה מפקד הביקעה, היינו אמורים לסרוק כל בוקר ציר נגד חדירות. נסענו עם שני זחלמים, עם רווח גדול ביניהם. כולנו חבושי קסדות, גשש על הזחל"מ הקדמי, חוליית חיילים נעה מלפנים עם מגלי מוקשים לבדוק אם אין מוקשים. פתאום, מהעבר השני של הציר, במקום שעוד לא בדקנו כלל מופיע ג'יפ, נוהג בו רפול, במקום קסדה חובש את הכובע האוסטרלי שלו וצוחק על כל אמצעי הזהירות שאנו נוקטים.
כשעליתי להתישבות בגולן, הסורים גנבו לנו פעם בלילה עדר של פרות שאספנו, שבעבר הקרוב היו שלהם, וזה פורסם בתקשורת. במקרה, רפול לקח אותי טרמפ מאיזה מקום ושוחחנו וסיפרתי לו שעליתי לגולן. הוא שאל מיד, למה לא חדרנו לסוריה לקחת את הפרות חזרה. אני סברתי שזה לא היה הגיוני לסכן חיים בשל כך. אבל תשובה שתספק את רפול לא היתה לי. ידעתי שלו הוא היה במקומי, היה מבצע חדירה כזו. והרגשתי רגש נחיתות מסוים כלפיו.
אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור, הוא בא כמפקד אוגדה אלינו למרום-גולן וביקש מאיתנו לאפשר לו להציב את מטה האוגדה בקיבוץ. כשראה אותי שאל מיד, מה אתה עושה כאן? הוא התכוון, למה אני בקיבוץ בעורף ולא עם הסיירת בשדה הקרב כשאז עוד היה מצב שכל יום יכלה להתחדש המלחמה. אני ידעתי והאמנתי אז וכך אני מאמין גם היום שהצעד שעשיתי היה נכון באותן נסיבות והייתי חוזר עליו שנית אפילו אילו ידעתי אז במה הוא יעלה לי אישית. כלפי שום מפקד אחר בצה"ל לא היו לי כל נקיפות מצפון או הרגשת אי נוחות. הייתי שלם לגמרי עם החלטתי. אולם לגבי רפול היתה לי הרגשת אי נוחות. ידעתי שהוא לעולם לא היה עושה צעד כזה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
אני סבור שכשאנו באים לבנות את צה"ל מחדש היום, אנו צריכים לבנות ולקדם מפקדים כמו רפול. לא דברנים גדולים, לא חכמולוגים, אבל לוחמים, אנשי מעשה וקודם כל חיילים. בעם היהודי, משך אלפיים שנות גלות, אף פעם לא היו חסרים חכמולוגים, דברנים, יועצים למיניהם ושאר בעלי רעיונות. כאלה יש לנו גם היום ויהיו לנו תמיד בשפע. זה טבענו כיהודים. מה שחסר לנו כיהודים ומאד, זה קודם כל מבצעים, אנשי מעשה, כאלו שמוכנים לשלם כל מחיר אישי עבור אמונתם. אם מפקדי צה"ל יהיו כאלו, יהיה לנו צבא חזק ותהיה לנו מדינה. אם הם לא יהיו כאלה, לא תהיה לנו מדינה. זו כל התורה כולה על רגל אחת. כל השאר פירושים.
גדי גולן
קיבוץ חולתה
גליל עליון
ברפול נתקלתי לראשונה, כשסיימתי את בה"ד 1 וחזרתי לחטיבה 35 כקצין. רפול, כמפקד החטיבה, וקצין השלישות החטיבתי, רקחו תרגיל מלוכלך. הם רצו שכקצינים, נחתום עוד שנה קבע. ועל מנת ללחוץ ולשכנע אותנו לכך, הודיעו לנו קציני הסיירת המסיימים את בה"ד 1 , שמי מאיתנו שיתחייב לחתום עוד שנה קבע, יחזור לסיירת בעדיפות ראשונה. מי שלא יחתום, לא יחזור.
זה הרגיז אותי. עבורי, זו היתה סחיטה, רמאות ומשחק מלוכלך. מלכתחילה, כשהוצע לי ללכת לקורס קצינים, סרבתי. העדפתי להשאר ביחידה כחייל, מאשר ליטול את הסיכון, שלאחר קורס קצינים, יציבו אותי במקום אחר. רק לאחר התערבות של מפקד היחידה דאז, שהבטיח לי בהן צדק שלו, שאחזור ליחידה בביטחון מלא, נעתרתי והלכתי לקורס. עכשיו, פתאום שונו חוקי המשחק.
סירבתי לחתום והודעתי לקצין השלישות, שלא אעבור לשום יחידה אחרת שאוצב אליה, ולא חשוב לי מה יהיה המחיר. ואני חוזר לחטיבה ומצטרף לקורס קומנדו חטיבתי, שנועד לקציני החטיבה המסיימים את בה"ד 1 , אם הם יסכימו לכך או לא.
ביום הראשון של הקורס, היתה הרצאת פתיחה של רפול. לאחר ההרצאה, ביקשתי לדבר איתו. שוחחנו, תוך כדי הליכה. הסברתי לו את עמדתי. אמרתי לו, שעניין זה הובטח לי, אחרת לא הייתי הולך מלכתחילה לקורס קצינים. יכול להיות, שממילא לאחר תום השרות אחתום. אך כרגע, בשום אופן לא אחתום, כי זוהי סחיטה ורמאות. רפול השתכנע מנחישותי ועמדתי, ואישר את חזרתי לסיירת, ללא חתימה.
כמח"ט, רפול יזם ודחף לכמה שיותר פעולות מבצעיות. זו היתה תקופה שקטה יחסית, אולם הוא האמין ובצדק, שפעולה מבצעית אמיתית אחת, קטנה ככל שתהיה, שווה לחייל יותר מאלף שעות אימונים. אנחנו בסיירת היינו המבצעים הראשונים של מדיניות זו ועד מהרה, התרוצצנו בכל גבולות הארץ, בחיפוש אחר אקשן אמיתי.
רפול לא היה מפקד של חפ"קים. הוא היה קודם כל חייל, ובכל פעולה שרק אפשר, התייצב איתנו בחוד ובמקומות הקדמיים ביותר. התרשמתי מאד ממקצועיותו וחיילותו. אנחנו בסיירת, היינו מאד מקצוענים, ובכל הנוגע לחיילות טובה, היינו הטובים ביותר בחטיבה, ואולי אף בצה"ל כולו. קצינים גבוהים, בד"כ לא יכלו ללמד ולחדש לנו דבר בחיילות. לא כך היו הדברים עם רפול. הוא שלט בפרטים הקטנים ביותר, ומנסיונו הקרבי שלף והעלה רעיונות וחידושים שאפילו אנו, עם כל הידע והנסיון שלנו לא חשבנו עליהם.
זוכרני פעולה שמטרתה היתה לחסל את הטרקטורים שחפרו את מוביל המים הסורי ברמת הגולן. התפקיד הוטל על הטנקים, שהיו צריכים לבצע זאת בירי של כינון ישיר מרחוק ותפקידנו אנו היה להוות את הפתיון, שיגרה את הסורים לפתוח באש, אשר תשמש תירוץ לטנקים להגיב ולבצע את המוטל עליהם. זחל"מ שלנו ובו המ"פ ונהג, ירד כפתיון ממשמר-הירדן לעבר גשר בנות-יעקב, מה שהיה אז חציית קו אדום לגבי הסורים, והם אמורים היו לירות עליו.
אנחנו התמקמנו בעמדה במשמר-הירדן לחיפוי על הזחל"מ, והצטרף אלינו רפול. עם ירידתו של הזחל"מ בכביש, ראינו את הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים ונכנסים לכוננות ירי. ואז רפול הבריק ברעיון חדשני שלא חשבנו עליו. מולנו היו שני טנקים סוריים קרובים. רפול הציב שניים מאיתנו עם משקפות, כל אחד מהם צפה על לוע התותח של אחד הטנקים. הוראתו היתה שברגע שהצופה רואה רשף יוצא מלוע התותח הוא מתכופף מיידית וכשאנו רואים אותו מתכופף גם אנחנו מתכופפים מיד. וכך יש סיכוי טוב שאם פגז הטנק ייפגע בעמדה, אנחנו לא ניפגע והפיצוץ יעבור מעלינו. זה מרווח של שניה בלבד בין הרשף בלוע לפגיעה בעמדה , אבל זה מספיק לכולנו להתכופף ולהינצל. זה היה רעיון וחידוש שאפילו אנו לא ידענוהו ולא חשבנו עליו.
רפול רצה חיילים וקצינים שמחפשים מלחמות וששים לקרב אמיתי. ואם היית כזה, הוא נתן לך את כל התמיכה וכל הגיבוי. זוכרני פעולה לילית אחת כזו, שבה הוטל על מחלקתי לחפות ולנטרל מוצב פילבוקס קטן דרומית לקלקיליה.
בפעולה לילית קודמת, שביצענו חודש לפני כן במוצב פילבוקס דומה צפונית לקלקיליה, חדרנו לתעלות המוצב, הנשק היה מכוון, ראינו את הירדנים רצים לתוך הפילבוקס, אולם לא אושר לנו לפתוח באש. הפעם החיילים השביעו אותי שאעשה משהו שנירה.
הוראות התדריך היו שמותר לנו לירות רק אם יורים עלינו. התקדמנו בתוך פרדס, הגענו לפאתי המוצב, היתה שם גדר תייל מכוסה צמחייה. התקדמנו עד אליה והיינו כעשרים מטר מהפילבוקס. שלחתי את כל המחלקה אחורה לפרדס ונשארתי ליד הגדר, רק עם המקלענים והבזוקאים. תפסנו עמדות, כוונתי והראיתי לכולם להיכן לירות. אבל מצד הירדנים שקט. פיצוצים באזור, יריות בגיזרה, אבל אצלנו שקט. התרוממתי , זרקתי כמה אבנים על הפילבוקס, אבל השקט נמשך. לבסוף, למזלנו נשמעו שתיים שלוש יריות בכיוון שלנו. החלטתי שזהו זה ופתחנו באש מכל הכלים. אח"כ ביצעתי נסיגה מדורגת לאחור לפרדס תחת חיפוי של חלק מהכלים והצטרפנו לחבורה שם.
האש נמשכה כמה דקות, לא היתה כל תגובה מצידם אבל רבין בחפ"ק הפיקוד רתח. הייתי הסג"מ היחידי שפיקד שם על כח, כל השאר היו ממפקדי פלוגות ומעלה. ורבין אמר, הילד הזה עוד יביא לי הרוגים. הוא התקשר אלי , אולם הקשר לא היה לידי אלא בפרדס, וכך היו כמה דקות סוערות מאד. אח"כ, בתחקיר לאחר הפעולה, הציל אותי מפקד של כח אחר שדיווח כי שמע כמה יריות בכיוון שלי.
למחרת היה סיכום של הפעולה אצל אלוף הפיקוד. המ"פ לקח אותי לשם, למרות שהייתי סג"מ ולשם באו רק מרס"ן ומעלה. לבסוף לא ניתן לי להכנס לפגישה, השתתפו בה רק מפקדי יחידות. מפקדי סיפר לי שאלוף הפיקוד תקף אותי קשות, אולם הוא ורפול הגנו עלי בחום.
לאחר מכן, רפול לא הסתפק בכך, ועל מנת לתת דוגמה לכל החטיבה איזה קצינים הוא רוצה, הוא שלח כתב של עיתון החטיבה שיראיין אותי והוא פירסם עלי כתבה בעיתון זה וכן צילום גדול שלי יוצא לפעולה בשער העיתון.
פעם נוספת שכבנו בתצפית לילה מול הירדנים ובמשקפת א"א גילינו אור אינפרה-אדום אצל הירדנים. דווחנו על כך והסתבר שזה היה חידוש מודיעיני. עד אז לא היה ידוע שהירדנים משתמשים באמצעי תאורה כזה. למחרת , מיד רפול לקח אותי בפייפר שהוא הטיס לתצפית על האזור.
כשסיימתי את השירות, הציע לי רפול לחתום קבע ולשרת כמ"פ באחד הגדודים. היתה אז כאמור תקופה שקטה יחסית, לא נראו מלחמות באופק. ואני רציתי להיות דייג כמו אבי, לכן דחיתי את הצעתו. מי יודע, לו הייתי מקבלה יכול להיות שחיי (או מותי), היו נראים אחרת.
רפול לא היה דברן גדול ולא חכמולוג. הוא היה איש מעשה, חייל אמיתי ותחושות הבטן שלו, נסיונו, דבקותו באמת והתיצבותו תמיד במקום שבו הוא ייקבע יותר מכל את גורל הקרב, בלי לחשוב אפילו שניה אחת על עורו הוא, היוו דוגמה חיה וסמל למפקדי צה"ל כולם.
הדוגמה הטובה ביותר היתה במלחמת ששת הימים. כל מפקדי החטיבות דאגו לעצמם למחלקה של משמר מח"ט, גדוד חוד מקדימה ועוד שאר דברים שמלמדים בבתי"ס למפקדים בצה"ל.
רפול ראה את הדברים אחרת. היתה לו חטיבה של חבר'ה טובים, אולם חסרי כל נסיון קרבי. החטיבה היתה צריכה לפרוץ לעזה ולהגיע לכמה שיותר עימותים עם הצבא המצרי כשהמטרה היתה שבכל העימותים, תהיה ידה של החטיבה על העליונה. היה זמן מספיק של כמה שבועות לתדריכים, לתכנון וללימוד מודיעיני של הגיזרה והיעדים, עד לפרטים הקטנים ביותר. אולם הקרב הצפוי, אמור היה להיות מערכה של הרבה קרבות נקודתיים, שבהם החטיבה צריכה להיות כמה שיותר תוקפנית וכמה שיותר שועטת לעימות עד אחרון החיילים בה. זו אמורה היתה להיות מלחמת הכל בכל.
ניהול מלמעלה של הקרב כמעט ולא יכל לתרום כלום להצלחתו. כאן העיקר היה רוח לחימה של היחידות והיחידים, תוקפנות, חתירה למגע ונצחון בעשרות רבות של קרבות פנים אל פנים קטנים. לכן רפול, מתוך תחושת בטן בריאה, עזב את החפ"ק המסודר ונכנס כתותחן לטנק הראשון שעמד בראש החטיבה. הוא ידע שדוגמתו האישית במקרה זה תתרום את התרומה הגדולה ביותר לרוח הקרב של כל חייל בחטיבה לא מנוסה זו. וכך הסיכוי הטוב ביותר שהוא יביא לכך שכל יחיד ויחיד יילחם כמשוגע.
הוא נפצע קשה, בנס נשאר בחיים, אולם החטיבה הצליחה במשימתה מעל ומעבר. החיילים והמפקדים נלחמו כמטורפים. זו היתה החלטה אמיצה, נכונה, רק לפי תחושות הבטן, כלל לא לפי מה שלומדים בבתיה"ס של צה"ל. המפקד היחיד בצה"ל שיכל ליטול החלטה כזו היה רפול. הוא כמעט שילם על כך בחייו. אבל החטיבה עשתה מעל ומעבר למצופה ממנה. יכולת ראייה זו, של להציב עצמו במקום הנכון ביותר אפילו הוא המסוכן ביותר, היתה נר לרגליו כל חייו.
זוכרני, כשהיה מפקד הביקעה, היינו אמורים לסרוק כל בוקר ציר נגד חדירות. נסענו עם שני זחלמים, עם רווח גדול ביניהם. כולנו חבושי קסדות, גשש על הזחל"מ הקדמי, חוליית חיילים נעה מלפנים עם מגלי מוקשים לבדוק אם אין מוקשים. פתאום, מהעבר השני של הציר, במקום שעוד לא בדקנו כלל מופיע ג'יפ, נוהג בו רפול, במקום קסדה חובש את הכובע האוסטרלי שלו וצוחק על כל אמצעי הזהירות שאנו נוקטים.
כשעליתי להתישבות בגולן, הסורים גנבו לנו פעם בלילה עדר של פרות שאספנו, שבעבר הקרוב היו שלהם, וזה פורסם בתקשורת. במקרה, רפול לקח אותי טרמפ מאיזה מקום ושוחחנו וסיפרתי לו שעליתי לגולן. הוא שאל מיד, למה לא חדרנו לסוריה לקחת את הפרות חזרה. אני סברתי שזה לא היה הגיוני לסכן חיים בשל כך. אבל תשובה שתספק את רפול לא היתה לי. ידעתי שלו הוא היה במקומי, היה מבצע חדירה כזו. והרגשתי רגש נחיתות מסוים כלפיו.
אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור, הוא בא כמפקד אוגדה אלינו למרום-גולן וביקש מאיתנו לאפשר לו להציב את מטה האוגדה בקיבוץ. כשראה אותי שאל מיד, מה אתה עושה כאן? הוא התכוון, למה אני בקיבוץ בעורף ולא עם הסיירת בשדה הקרב כשאז עוד היה מצב שכל יום יכלה להתחדש המלחמה. אני ידעתי והאמנתי אז וכך אני מאמין גם היום שהצעד שעשיתי היה נכון באותן נסיבות והייתי חוזר עליו שנית אפילו אילו ידעתי אז במה הוא יעלה לי אישית. כלפי שום מפקד אחר בצה"ל לא היו לי כל נקיפות מצפון או הרגשת אי נוחות. הייתי שלם לגמרי עם החלטתי. אולם לגבי רפול היתה לי הרגשת אי נוחות. ידעתי שהוא לעולם לא היה עושה צעד כזה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
אני סבור שכשאנו באים לבנות את צה"ל מחדש היום, אנו צריכים לבנות ולקדם מפקדים כמו רפול. לא דברנים גדולים, לא חכמולוגים, אבל לוחמים, אנשי מעשה וקודם כל חיילים. בעם היהודי, משך אלפיים שנות גלות, אף פעם לא היו חסרים חכמולוגים, דברנים, יועצים למיניהם ושאר בעלי רעיונות. כאלה יש לנו גם היום ויהיו לנו תמיד בשפע. זה טבענו כיהודים. מה שחסר לנו כיהודים ומאד, זה קודם כל מבצעים, אנשי מעשה, כאלו שמוכנים לשלם כל מחיר אישי עבור אמונתם. אם מפקדי צה"ל יהיו כאלו, יהיה לנו צבא חזק ותהיה לנו מדינה. אם הם לא יהיו כאלה, לא תהיה לנו מדינה. זו כל התורה כולה על רגל אחת. כל השאר פירושים.
גדי גולן
קיבוץ חולתה
גליל עליון
הכותב הינו נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים. שרת בסדיר כמ"מ בסיירת צנחנים, כשרפול היה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה.
